אנחנו חיות בחברה שמקדשת אינדיבידואליזם ודוגלת בחירות המחשבה, ויחד עם זאת, לא ניתן להתכחש לכך שהמוני א.נשים נעים בכיוונים דומים, באורחות חייהם, בהעדפותיהם הפוליטיות ואף האסתטיות. בבואנו לבקר חברות וארגונים בעלי מבנה טוטליטרי, קל לזהות את מנגנוני השליטה, בעוד שבחברה ליברלית, מנגנונים מסוג זה סמויים מן העין. 

 

הוגים רבים עסקו בגורמים החיצוניים והפנימיים המשפיעים על החלטותינו ובחירותינו במסגרות ליבראליות כביכול בהן אין שום גורם רשמי המכתיב את פעולותינו. ניתן לקטלג גורמים אלו באופן הבא: [1] קבוצות בעלות אינטרסים כדוגמת חברות מסחריות; [2] הסביבה החברתית שלנו, הטומנת בחובה מסורות, ערכים וכללי התנהגות; [3] דמויות אינדיבידואליות המשמשות כמעין סוכנות של טעם, שאנו מייחסות להן את היכולת לבחור עבורנו. 

 

אותו סנכרון המוני נקרא בשם ״תרבות פופולארית״, אשר ניתנת לקריאה בשתי דרכים, תרבות אשר נכפית על הציבור או שמא מוכתבת על ידי הציבור ולמענו; נובעת מהניסיון ומהבחירה החופשית של הציבור. במצב הראשון, היא נתפסת כתוצאה מובהקת של דיכוי תרבות, ובשנייה דווקא מקור לעשייה אלטרנטיבית וחתרנית כנגד האליטה, המגדירה את התרבות הגבוהה. 

 

אדורנו (Theodor W. Adorno) ראה בתרבות הפופולארית תוצר ישיר של חרושת התרבות שמתפקדת לטענתו כמעין סם דכאני המוזרק להמונים והופך אותם לשותפים פעילים בתהליך הדיכוי העצמי, תחת אמתלה שקרית של דמוקרטיה. על פי אדורנו זהו השבר שבו שרויה התרבות בעידן הקפיטליסטי, עידן בו כל מוצרי הרוח עברו תהליך חפצון, והאדם הצורך הועלה על נס. הקפיטליזם הדכאני יוצר הן את הצורך והן את הפיתרון ובכך משכפל את עצמו שוב ושוב ומנציח את שלטונו, בעודו מונע כל יכולת בחירה ממשית או חשיבה עצמאית וביקורתית. 

 

עם זאת, כולנו מרגישות כי מדי יום אנו בוחרות ומקבלות החלטות רבות, בתשובה לכך אמר הרברט מרקוזה (Herbert Marcuse) כי בחירה חופשית מתוך מבחר נשלט של מצרכים ושירותים אין פירושה חירות אמיתית. הלה התייחס לתפישת החופש בחברה הליבראלית-קפיטליסטית שהוא ראה ככוזב, באומרו כי טוטאליטריות אין פירושה אך ורק האחדתה הפוליטית של חברה באמצעות שלטון אימים, אלא גם תיאום כלכלי מובלע הפועל באמצעות מניפולציה של הצרכים האנושיים, בשם אינטרסים של בעלי כוח. הלה אף הרחיק וטען כי הצורך בחופש ועצם תפיסת החופש כצורך חיוני ביולוגי כבר לא קיימים, או נשכחים, לפחות בחלק גדול מהאוכלוסייה (בארצות הקפיטליסטיות). היעדר החירות של האדם בחברה המודרנית נתפס אצל מרקוזה וחבריו לאסכולת פרנקפורט כמהלך של וויתור מרצון, בעוד האדם איבד את הצורך להיחשב יוצא דופן ופונה במקומו לקונפורמיות ואי התבלטות בכוונת תחילה. מרקוזה הגדיר את מרבית הצרכים שאנו חשים ביחס לחברה כפסדו צרכים, הצורך לאהוב או לשנוא את מה שאחרים אוהבים או שונאים, הצורך לנהוג ולצרוך ביחס למודעות הפרסומת וכדומה. מרקוזה התייחס למצב זה כאל תבוסתנות ואף בגידה באפשרויות הטמונות בחופש לטובת המצב הקיים. החייאתו של חופש הרוח תהה לפי מרקוזה, החייאת החשיבה האינדיוידואלית שלטענתו נבלעה כליל בתקשורת ההמונים ובאינדוקטרינציה.

​

התרבות הפופולארית על פי התפיסה שזו נכפית על הציבור עוברת טרנספורמציה נוספת אצל גי דבור (Guy Debord) בטובעו את המונח ״חברת הראווה״ המתייחסת לאינפורמציה והקשרים החברתיים בין אנשים המתווכים באמצעות דימויים. הלה ייחס את ביטול האינדיבידואל והבחירה החופשית לתרבות זו שמייצרת השטחה של רצונות ותשוקות, על ידי מחיקת הגבולות בין היחיד לעולם. כך לדוגמא, אם הסובייקט מזהה את עצמו בדברים המשתקפים אליו מבעד למסך הטלוויזיה, בחפציו ובדעותיו, הרי זה מכיוון שקיבל על עצמו את חוקי החברה בה הוא חי, זהו תוצר של אישור לבחירה שכבר נעשתה על ידי אחרים. דבור מייחס את הפאסיביות וביטול החירות להיות האדם המודרני יותר מדי צופה, בהתייחסו בעיקר למדיום הטלוויזיה ״ככל שירבה להתבנון כך ימעט לחיות״, ככל שיסכין לזהות בלא התנגדות את עצמו בדימויים שמוצגים לפניו, כך יבין פחות את קיומו שלו ואת תשוקותיו. 

 

דבור מוסיף על מרקוזה כי לא רק הצרכים שלנו הם פיקטיביים אלא הראווה כשלעצמה היא פסדו שימוש בחיים; באמצעות פיברוק בלתי פוסק של צרכים כוזבים המשמרים את המצב הקיים ובמקביל מדלדלים משעבדים ושוללים את החיים הממשיים, האדם נהיה צרכן של אשליות והופך יותר ויותר מנוכר לעצמו ולזולתו. דבור מצייר חברה של דמויות מנוכרות, כאשר הראווה היא הביטוי החומרי להפרדה ולניכורו של האדם מן האדם, אשר לטענתו מאחדת את המפורד - אך מאחדת אותם בנפרד. על ידי כינון הדגם המשתנה תדיר של החיים החברתיים השליטים היא משאירה את האדם במצב תמידי של ניכור. דבור מציג מציאות של קהל שבוי, מעין צרכנים משועתקים, נטולי חשיבה עצמאית וביקורתית, המנותקים מרגשותיהם ומאווייהם ומהעולם האמיתי, שהוא מחוץ לראווה.

 

כמו דבור, גם פייר בורדייה (Pierre Bourdieu), מגדיר את הטעם האישי כעימות עם העדפות שכבר מומשו על ידי מישהו אחר. לטענתו, דעת הקהל אינה קיימת, לפחות לא באופן שמייחסים לה אלו שדורשים בקיומה, וכי כאשר אנשים נדרשים לגבש דעה הם למעשה ניצבים בפני קבוצות, דעות שכבר גובשו על ידי אחרים, מכאן שלבחור בין אפשרויות. משמע לבחור בין קבוצות ואנו יודעים כבר מראש לאיזו קבוצה אנו שייכים, שכן הוסללנו על ידי החברה מבעוד מועד. על פי בורדייה, הסללה זו נעשית באמצעות ה״הביטוס״ שלנו, כלומר, באמצעות מסרים לא מילוליים השייכים למערכת של סכמות קוגניטיביות המכילות תפיסות עולם, טעם ומוסכמות חברתיות. לפי בורדייה, מעבר לשדה החברתי והמקצועי בו אנו חיים, המכתיב את בחירותינו, ישנן דמויות שאנו מייחסות להן את הכשירות הדרושה כדי לממש את העדפותינו. דמויות אלו משמשות כסוכנות של טעם; כאשר אנו מוצאות את עצמנו בתוצריהם ודעותיהם של פוליטיקאים, אמנים או מעצבים אנו כביכול מזהות את מה שהיינו עושות או בוחרות בעצמינו לו רק ידענו כיצד.

 

על כן, נראה כי הגורמים השונים שנסקרו לעיל מותירים את האדם בחברה המודרנית מוגבל וחסר עצמיות ואותנטיות בכל צעדיו, נתון להשפעות חיצוניות, והשפעות פנימיות שהופנמו מבחוץ. לנוכח מנגנוני שליטה שכאלה, צפה השאלה האם האדם בחברה המודרנית מסוגל כלל לסגל לעצמו עמדה ביקורתית, מקורית ואינדיבידואלית? אם נראה בתרבות הפופולארית דווקא מקור לניכוס כח, להפיכת הפעולה הדכאנית על יוצריה, נוכל לראות בסובייקט כישות חתרנית פעילה. כך טען מישל דה סרטו (Michel de Certeau) שזיהה במשוטט העירוני כבעל פוטנציאל לחשיבה ביקורתית ואינדיבידואלית. יותר מכך, הוא ראה בפעולת השוטטות אקט חתרני. לראייתו, השוטטות היא פעולה פשוטה ויומיומית מצד אחד, המוכרת לכולנו, ויחד עם זאת כה עוצמתית, שכן היא תוצר של חשיבה ובחירה אינדיבידואלית, כנגד ההכוונה של מוקדי הכח וכנגד עדר האנשים ההולכים בשבילים המוגדרים. 

 

כדי להסביר את הניגוד הזה, דה סרטו מתייחס ליומיום המונוטוני, המשועתק, הידוע מראש ומשתכפל עד אין סוף, כאל מרחב של ״ציד ללא רישיון״ המוחל על הסובייקט המוגדר כמשתמש או צרכן, שנהוג לייחס לו פאסיביות, משמעת ואף צייתנות, כפי שהגדירו ההוגים שסקרתי. היומיום הוא קודם כל החיים הרגילים, חסרי הייחוד, אליהם אנו מתרַגְלים ובהם אנו מְתַרגלים פרקטיקות מוכרות. פרקטיקות אלו אינן מתמקדות בתהליכים פנימיים אלא נוגעות לפומביות של המרחב הציבורי והן תוצר של אותה מערכת דכאנית בה אנו עוסקות. באמצעות קריאה של סמלים ודימויים, כישורים של התנהלות במרחב האורבני ושימושים בטקסים יומיומיים המושתתים על ידי מנגנונים של חִבְרוּת, שיטור, הביטוס ומשמעת, הופכים ה״שלטונות״ את אותן פרקטיקות יומיומיות דכאניות לאפשריות.

 

אל מול זאת דה סרטו מציע את דמות הצרכן שהוא בו בזמן יצרן של משמעויות ואף מזהה תהליכים עממיים, גם אם מזעריים, המהתלים במנגנוני המשמעת ונוהגים על־פיהם רק כדי להפכם על־פיהם. כלומר, איזושהי פעילות מצדם של הצרכנים-יצרנים המארגנים מחדש את הסדר החברתי־פוליטי. דה סרטו מתאר כדוגמא את תהליך הפופולאריזציה שעושות תרבויות בקודים ודימויים המופצים ונכפים על ידי ה״אליטות״ המייצרות את השפה, על ידי ניכוס של דימויים אלו והפיכתם לחלק מהשיח הפופולארי, משנים ה״צרכנים״ את הקודים הקיימים. הגבוה הופך עממי ושגור, והאליטה נאלצת לחפש קודים וסמלים חדשים. באמצעות פעולות אינדיוידואליות, במרחב הבנוי, כתוב ומתופעל באופן טכנוקרטי, יוצרים אלו מסלולים חדשים המהווים משפטים בלתי צפויים; תוצריהם של אינטרסים ותשוקות שאינן נקבעות על־ידי המערכות הדכאניות שבהן הן מתפתחות. פעולות אלו חותרות כנגד שפע הפעולות והסיפורים ההטרוגניים, שמהם עשוי היומיום. דה סרטו רואה בצרכנים מסוג זה יצרנים טקטיים מפתיעים וטוען כי יש לעודד אותם ליצור תרבות של יומיום הטרוגני, פתוח לשוני ולריבוי. הוא רואה בפעולתם את אמנות הצירוף המתוחכם והמפתיע החושפת את יציבותה המדומה של המערכת הדכאנית הרציונלית, המסתירה מאחורי חזות תמימה יחסי כוח לא שוויוניים בעליל.

בהמשך לתיאורו של מישל דה סרטו, נשאלת השאלה האם האדם אכן מסוגל לגלות אינדיבידואליות ומקוריות לנוכח יומיום דכאני שכזה, שמוכתב על ידי הגורמים הדכאניים שסקרנו לעיל. בתשובה לשאלה זו, ניתן להתייחס לתפיסתם של האקסיסטנציאליסטים אשר ראו בחירות את מצבו הדיפולטיבי של האדם, כמילותיו של סרטר (Jean Paul Sartre) ״האדם נידון לחופש״. משנתם דוגלת בכך שלא יתכן שהאדם יהא משועבד, משום שכל מהותו של הקיום האנושי היא האינדיבידואליות והחירות. האקזיסטנציאליזם מגנה בתוקף עדריוּת והיטמעוּת בתוך מגדר, גזע או לאום ומאמין כי האדם אינו יכול לחמוק מכך ש"נגזר עליו לבחור". החופש המוחלט שגלום בקיום הוא חסר פשרות וכל ניסיון לברוח ממנו לא יצלח, שכן עצם הבריחה עצמה – גם היא החלטה.

השמנה שלהם מבדילה בין חירויות שונות; אריך פרום (Erich Fromm) הבדיל בין חירות שלילית, "חירות מאת", לחירות חיובית, ״חירות לשם", לתפיסתו של פרום, אין דבר נעלה יותר מהעצמי של האדם, ולכן הוא ראה את החירות החיובית כחירות להגשמה עצמית, ואת הצמיחה והמימוש העצמי של האדם כמטרות-על וקרא לאדם לבחור בחירות ולחנך לקראתה; להיות ספונטני, מקורי ועצמאי.

 

לטענתו, המודל הכלכלי חברתי קפיטליסטי יצר מושג חופש לא מאוזן, כאשר האדם עובד את אל הכלכלה והשוק והופך מנוכר לזולתו. במצב זה האדם אינו מסוגל להתמודד עם החופש המובנה שיש לו ולכן הוא מחפש ״מנוס מחופש״. לשיטתוו של פרום ישנן מספר תוצאות אפשריות למנוס זה; מ״סמכותנות״ מצב של ביטול העצמי כלפי גורם חזק, והענקת כוח הסמכות לבני-אדם אחרים, דרך ״קונפורמיות של אוטומט״, מצב בו האדם מידמה למרבית בני התרבות שאליה הוא משתייך בדפוסי חייו, רצונותיו, רגשותיו ומחשבותיו, ובכך מתנכר לעצמו. ועד לגישה ״השווקנית-אופנתית״, דמות שמאמצת גישה זו, רואה את עצמה כיצרנית וכמוצר בו בזמן, ומפתחת את התכונות שה"שוק" דורש; מצב שמביא לריקנות וחוסר ייחודיות. הפרסונה החיובית היחידה הינה דמות ה״יצרנית״ על פי פרום, אשר שמה לעצמה את הצמיחה והמימוש העצמי כערך עליון. על כן במצב של נתינת חופש חיובי לאדם, הדבר יביא לידי ביטוי את כוחות הצמיחה וההתרחבות, ולעומת זאת, דווקא במצב שבו היחיד מדכא את הספונטניות שלו והוא חסום ומבודד הוא יגרר להרסנות ויערוג לכוח או כניעה. כלומר, החירות מובנית בנו ואנו יכולים לאמץ אותה לחיקינו, להיות אנשים יוצרים מועילים וחיוביים בחברה האנושית, או לברוח ממנה באמצעות שיטות שונות של דיכוי וקונפורמיזם בעלות פוטנציאל הרסני. 

 

לעומת אריך פרום, סארטר מציג גישה אופטימית ופתוחה יותר ביחס למצב האדם באומרו כי הוא ״אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו״. יחד עם זאת, סארטר מוסיף ומדגיש את מידת האחריות הכרוכה בבחירה: כאשר אנו בוחרים עבור עצמנו, למעשה אנו בוחרים עבור האנושות כולה. כך הוא מניח על כתפי האדם את האחריות הן כלפי עצמו והן וכלפי זולתו. על פי סארטר הבחירה הראציונאליות תמיד תהיה בטוב, והטוב עבורנו הוא הטוב עבור כלל בני האדם. סארטר רואה בכל מפגש עם החירות והבחירה את היכולת לעצב את דמותו של הסובייקט ודרכה את דמותו של האדם. הלה רואה במפגשים אלו עם חופש הבחירה רגעים בעלי אחריות מלאה ועמוקה ומאמין כי האדם צריך לשאוף ולהתעלות לרגעים כאלה ולא להתחמק מעול המשימה. סארטר מגדירעולם אינטר-סובייקטיבי שבו האדם מחליט בבחירותיו ובמעשיו מי הוא, ומי הם האחרים.

 

בהתבסס על משנות אלו אנו יכולות לנסח בעיה עקרונית של המצב האנושי בחברה המודרנית: כי העדריות, הקונפורמיזם וביטול האני הם מגמה שלילית שתוצאותיה יכולות להיות דכאניות והרסניות. מגמה זו מהווה בגידה של האדם כלפי עצמו וכלפי החברה, בהביאה לניכור עצמי וניכור כלפי הזולת, אובדן החיבור לתשוקותיו ורצונותיו של הפרט עד לכדי קיום שהוא פסאודו חיים נטול יצירה וצמיחה, קיום המתבסס על שעתוק אינסופי של צרכנות ריקה. לעומת זאת, דה סרטו, סרטר ופרום מציגים אפשרות אחרת, בתפיסתם את האדם כייצור בעל חירות במהותו, אשר מחזיק ביכולת לחשיבה עצמאית ולפעולה החותרת כנגד האליטה והשלטון הדכאני, על ידי פעילות אקטיבית הזורעת ביומיום משמעויות חדשות.